הקשר בין הומור ויצירתיות

הומור לפי לנדאו (1990), הוא ראיית דבר מזווית שונה, המגלה הקשרים חדשים, היוצרים את ההפתעה ההומוריסטית, המתאפשרת ע"י הגמישות הנפשית והרוחנית. זוהי למעשה גם הגדרת היצירתיות (לנדאו, 1990). לטענתה, יש שלוש אמות מידה לבדיקת תוצר ההומור: חידוש (הפתעה), רלוונטיות והרחבת תחום הבעיה – התנסות בהיבטים חדשים ושחרור רגשי. אלו הן גם אמות המידה לתוצר היצירתי. הרלוונטיות בהומור היא לעיתים קרובות חושפנית כדי לרמז על משמעות נסתרת (לנדאו, 1990). אנו צוחקים רק כאשר אנו חושפים את הפתרון לבעיה שמוצגת בבדיחה.

הדמיון שהוא אחד מהמרכיבים העיקרים של היצירתיות תופס מקום מרכזי גם בהומור. הדמיון הוא היכולת ליצור רעיונות ומושגים (זיו, 1981). ביצירתיות, כמו בהומור, יש צורך לחשוב באופן שונה מהמקובל. ניתן להסביר את הקשר בין הומור ויצירתיות ע"י תופעת הביסוציאציה, שעליה דיבר קוסטלר (1964). כדי לנסח חוק מתמטי חדש, לכתוב רומן או ליצור בדיחה, יש לסטות מהדרך הרגילה ולעבור למישור אחר. יש לקשר דברים שנראים לכאורה בלתי ניתנים לקישור. ההומור הוא דרך בלתי שגרתית, ובמלים אחרות – מקוריות לראות דברים. יתכן שמרכיב המקוריות הוא שמקשר בין השניים (זיו, 1981).

ההיבט היצירתי של ההומור מתבטא ביצירת מספר חלופות למסגרת צרה. בהומור יש יכולת למצוא דרך חיים למרות הייאוש והדיכאון ויכולת לתעל תוקפנות להיתול למרות הכעס. היצירתיות הקיומית היא למצוא במסגרת הצרה היבט נוסף בלי לשבור את המסגרת. ההומור מצביע על היכולת של האדם לצחוק על עצמו ולראות את עצמו מזווית אחרת (קוסטלר, 1964). !!!כפי שהיצירתיות דורשת לראות את הדברים מזווית אחרת כשהאדם איננו יכול לחייך על עצמו, זה "אור אדום" המציין שגמישותו נמצאת במלכוד. אז עליו לסגת, כמו הצייר, צעד אחורה, כדי להשיג את המרחק הנכון כדי לראות את עצמו והמתרחש סביבו בפרופורציה מתאימה. פיתוח הגמישות היצירתית יביא גם לגישה הומוריסטית.

אנו יוצרים את ההומור שלנו. לא קיים הומור מוחלט, ההומור הוא תוצאה של גירוי חיצוני ותגובת העולם הפנימי לגירוי זה. זהו תהליך יצירתי, קומוניקטיבי, תוך אישי ובין אישי, פעילות דו קוטבית בדומה לתהליכי החשיבה היצירתית (לנדאו, 1990).

בעוד שהעבודה היצירתית היא עבודה ממושכת, וכפי שאומר הפתגם "יצירתיות מורכבת מ99%- זיעה ו1%- השראה", כשמדובר בהומור, בעיקר בהומור ספונטני, באה היצירתיות לידי ביטוי בצורה פתאומית שמפתיעה לעיתים את היוצר עצמו. דומה כאילו הערה הומוריסטית יוצאת לעיתים מהלא מודע. אין ספק כי בכל פעולה יצירתית קיים יסוד זה של הלא מודע.

במחקרים נמצא קשר בין הומור ויצירתיות. כך למשל במחקר של Getzels & Jackson (1962) נמצא כי ילדים בעלי יצירתיות גבוהה הם בעלי חוש הומור מפותח יותר מילדים בעלי יצירתיות נמוכה. ממצא זה בלט מאד בציוני המקוריות. כך גם Rouff (1975) מציג בעבודתו מתאמים משמעותיים בין ציונים במבחן יצירתיות והערכה של הומור.

ביבליוגרפיה

1. Escaript R. L’humour. Paris, P.U.F., 1961.
2. Getzels Y.W., Jackson P.W. Creativity and Intelligence. N.Y., Wiley, 1962.
3. Guilford, J.P. (1966). Measurement and Creativity. Theory into Practice, 5, p. 186-189.
4. Guilford, J.P. (1981). Factors that Aid and Hinder Creativity. In J.C. Gowan, J. Khatena, & E.P. Torrane (Eds.), Creativity: it’s Educational Implications. (pp. 59-71).
5. Guozburg, H.C. Scope and limitations of the Goodenough Drawing Test Method in Clinical Work with Mental Defectives. Journal of Clinical Psychology. 1954, 10, 8-15.
6. Hammer in: Robin A.I. (1981) Assessment with Projective Techniques. Springer, New York Chap. 6, p. 151-186.
7. Hammer, F. & Piotrowski, Z., Hostility as a factor in Clinician’s Personality as it affects his Interpretation of Projective Drawings. Journal of Projective Techniques, 1953, 17, 210-216.
8. Kitto, J., Lok, D., Rudovich, E. (1994). Measuring Creativity Thinking: an Activity Based Approach, Creativity Research Journal, 7(1), p. 59-69.
9. Koesttler A. The Act of Creation. Hutchinson, London, 1964.
10. Machover, K. (1949). Personality Projection in the Drawing of the Human Figure. C.C. Thomas, Illinois. Part 1, p. 4-32.
11. Machover, K., Human Figure Drawings of Children. Journal of Projective Techniques. 17: 53-92, 1953.
12. Pubuque, I.A.: Kendall Hunt. Runco, M.A. (1981). Divergent Thinking. Norword, Nj: Ablex.
13. Reznikoff, M. & Tomblen, D. The Use of Human Figure Drawings in the Diagnosis of Organic Pathology. Journal of Consul. Psychology, 1956, 20, 467-470.
14. Rouff L.L. Creativity and Senses of Humor. Psychological Reports. 1975, 47, 1022.
15. Swensen, C. H. Empirical evaluations of Human Figure Drawings. Psychological Bulletin, 1957, 54, 431-466.
16. ברגסון ה. הצחוק. ירושלים, ראובן מס, תשכ"ב (1899).
17. זיו, א. (1981). פסיכולוגיה של ההומור. הוצאת "יחדיו".
18. זיו, א. (1996). הומור ואישיות. פפירוס – אוניברסיטת תל-אביב.
19. לנדאו א. (1990). האומץ להיות מוכשר. תל-אביב, דביר.
20. רימרמן, י. (1990). ציורי הילדים כאצעי הבעה ואבחנה. אוצר המורה, תל-אביב.