ישנה חשיבות בהקניית הרגלי שינה נכונים בגיל מוקדם. מחקרים מראים כי קשיי שינה בילדות המוקדמת עשויים להפוך להפרעה כרונית הנמשכת גם בגילאים מאוחרים יותר (Sadeh, 1996).
בדרך כלל ההורה נאבק עם בעיית השינה חודשים עד שהוא פונה לטיפול. בהרבה מקרים ההורה מנסה לתת לילד לבכות באמצע הלילה, אולם התוצאות בדרך כלל אינן מועילות כיוון שהתינוק לא למד אף טכניקה של הרגעה עצמית. ההתערבות ההתנהגותית דורשת מאמצים רבים, ואין להתחיל בה עד שהמשפחה מרגישה שהיא מוכנה להשקיע 100% מאמץ במשימה (Dahl, 1998).
הטיפול הוא אישי, ובהנחה שאין מחלה גופנית ברקע וכן כי אין פסיכופתולוגיה הורית, הטיפול מתבסס על טיפולים התנהגותיים, פסיכותרפיה וטיפול תרופתי (פילר ואחרים, 1996). רוב ההתערבויות ההתנהגותיות נשענות על ההיפותזה המרכזית כי בעיות שינה נגרמות מדפוסי האינטראקציה נלמדים בין הילד להורה. השימוש בתרופות קיים, למרות שמחקים הראו כי יעילותן מוגבלת וכי יעילותן הטיפולית היא מזערית (Richman, 1985 אצל Sadeh, 1996).
גישה התנהגותית אחת גורסת כי יש להתעלם לחלוטין מבכי התינוק במיטה בלילה עד שיהיה ממש מותש ויירדם בעצמו. התמדה בכך עשויה להביא את התינוק להירדם לבד ללא צורך בנוכחות ההורים. גישה זו קשה לביצוע במקרים רבים הן לילד והן להורים. ילדים רבים אינם מגיבים היטב, ואינם נרדמים אפילו לאחר בכי ממושך, והמצב לא משתנה לאחר לילות רבים.
גישה שניה דוגלת במעבר הדרגתי יותר: תחילה על ההורה לא ליצור פעולות הרדמה שונות כמו ליטוף אלא רק להימצא בקרבת מקום עד שהילד יירדם. בהמשך ההורה עוזב את חדר השינה של הילד מייד לאחר הכנתו לשינה. אם הילד בוכה אפשר להתעלם או לחזור לזמנים קצרים כל 5 דקות. השיטה מלמדת את הילד כי ההורה נמצא בסביבה ולא נטש אותו, אולם עליו לדעת כי יצטרך להירדם לבד. בהמשך ניתן להאריך את הזמנים בין כניסה לכניסה לחדר הילד. לגישה זו הצלחות טיפוליות משמעותיות (Douglaas & Richman, 1984 , Ferber, 1985 אצל פילר ואחרים, 1996).
גישה שלישית היא שילוב בתהליך ההרדמה אובייקט מעבר שאחיזתו תהווה ביטחון עבור הילד. האובייקט מחליף את הצורך בנוכחות ההורה בזמני יקיצות הלילה ובהרדמות. עזרי שינה פועלים כתחליפים הוריים כאשר הילדים נרדמים. בגילאים צעירים הילדים משתמשים באצבעות או במוצצים ואובייקטים רכים אחרים. כשהתינוק בוחר אובייקט מיוחד, עזר השינה הופך לתואם לתכונות הספציפיות של אובייקט ההתקשרות. האובייקט מספק ביטחון והרגעה בתהליך ההפרדות ובהעדר דמות ההתקשרות העיקרית. Paret (1983 אצל Sadeh, 1996) מצא כי בני 9 חודשים שישנו ללא הפרעה, ללא איתות להוריהם, נטו יותר למצוץ אצבע או להשתמש באובייקט מעבר בהשוואה לתינוקות שהתעוררו בלילה. השימוש באובייקט יעיל עד גיל 4 (Douglaas & Richman, 1984 , Ferber, 1985 אצל פילר ואחרים, 1996). אחרי גיל 4 לא נמצא קשר בין בעיות שינה לשימוש באובייקט מעבר (Klackenberg, 1987 אצל Sadeh, 1996).
גישה אחרת לטיפול היא שינה יחד עם ההורה למספר לילות, כאשר הילד לומד להירדם ללא מעורבות אקטיבית הורית (Sadeh, 1990 אצל Sadeh, 1996). הגישה מבוססת על אותן הנחות של השימוש אובייקט מעבר, כלומר שהקשיים להירדם ובעיות ההתעוררות נובעים מפחדי פרידה ומצורך הילד באישור חוזר על ידי נוכחות ההורה. פתרון זה מיושם לעיתים קרובות באופן ספונטני על ידי ההורה או הילד. במעבר בין הרגלי ששינה ישנים וחדשים ניתן לשלב באופן זמני ומבוקר שינה של ההורה ליד מיטת הילד כדי למנוע חרדה אפשרית מעצם המעבר למשטר ההרדמות החדש (Sadeh, 1990 אצל פילר ואחרים, 1996). לגישות ההתנהגותיות לטיפול בהפרעות שינה יש הצלחות משמעותיות. הטיפול קל ומוצלח יותר ככל שהוא ממבוצע מוקדם יותר.
ישנן גם גישות פסיכו-דינמיות ,שמטרתן להתמקד במשמעויות ובמוטיבציות של התנהגות ההורים בהקשר להתנהגות השינה של ילדיהם (Dawes, 1989 אצל Sadeh, 1996).
טיפול ביקיצות בלילה:
השינויים צריכים להיעשות באופן הרדמות הילד בתחילת הלילה. העיקרון הטיפולי הראשון הוא הגמלות איטית בכמות המעורבות ההורית בתחילת השינה. העיקרון השני הוא עקביות. עקרון טיפולי שלישי: חשיבות של התמודדות יעילה עם החרדה של הילד ו/או של ההורה. כל תפיסה של איום סותרת שינה. כשהילד מפוחד זה טבעי שהוא יזדקק למטפל מוכר שייתן בו תחושת ביטחון, ההכרחית להליכה לישון. עבור ההורה, החשש לביטחון הילד הוא כוח חזק. מכאן, פתרון בעיות סביב נושא הביטחון והביטחון הנתפס הם הכרחיים לכל טיפול התנהגותי (Dahl, 1998).
טיפול בקשיים בהירדמות:
הטיפול הוא טיפול התנהגותי שמטרותיו: הגברת הכמות הכללית של השינה, הסדרת לוח זמנים של שינה-ערות, הסרת כל מקור של הפרעת שינה, ועזרה לילד להתמקד בדמויות מרגיעות חיוביות בזמן השינה והרדמות במצב מרגיעה ובטוח רגשית.
ישנן עדויות ליעילות הגישות ההתנהגותיות, אפילו במקרים חמורים של בעיות שינה בילדים אוטיסטים ובעלי פיגור שכלי (Howlin, 1984).
