טריכוטילומניה

הגדרות:

Hallopeau, דרמטולוג צרפתי, תבע את המונח טריכוטילומניה ב – 1889 לתיאור קרחת שנגרמה על ידי מריטה עצמית של שיער. כיום המונח מקיף את הסינדרום המלא של תלישת שיער פתולוגית (Swedo & Leonard, 1992). בספרות הדרמטולוגית טריכוטילומניה מוגדרת כ "סינדרום קליני של התקרחות הנגרם מתלישה, מריטה ושבירה חוזרות של השיער העצמי של האדם" (Muller, 1987 p. 595 אצל King et al., 1995).

טריכוטילומניה הוגדרה בדרכים שונות בעבר. למשל, היא הוגדרה כהפרעת הרגל (Jillson, 1983 אצל Swedo & Leonard, 1992), כסימפטום של פסיכוזה (Oguchi & Miura, 1977 אצל Swedo & Leonard, 1992) וכביטוי של קונפליקט אינטרה-פסיכי (Delgado & Mannino, 1969 אצל Swedo & Leonard, 1992). כיום טריכוטילומניה מוגדרת על פי DSM-IV (American Psychiatric Association, 1994) כהפרעת שליטה על דחף, המאופיינת ב "תלישה חוזרת של השיער העצמי לשם הנאה, סיפוק או שחרור של לחץ הגורמת לאובדן שיער נראה" (p. 609), כאשר נוכחת "תחושה גוברת של מתח מייד לפני תלישת השיער העצמי" המלווה ב "הנאה, סיפוק או הקלה בזמן תלישת השיער" (p. 621). 

גם כיום קיימת מחלוקת מתמשכת ביחס לקריטריונים הדיאגנוסטיים המתאימים וההגדרה של טריכוטילומניה, כמו גם ביחס לשאלת האתיולוגיה של טריכוטילומניה. למשל, מחלוקת שכיחה בספרות קיימת ביחס לקריטריון המבחין המתייחס לתחושה עולה של מתח לפני התלישה ותחושת הקלה לאחר התלישה. מספר מחקרים מעלים כי קריטריון זה מחמיר מדי ומוציא מספר משמעותי של נבדקים עם תלישת שיער, שאינם חווים עלייה במתח לפני התלישה או תחושת סיפוק אחריה. למשל,King  ועמיתיו (1995) מצאו כי 26.7% מבין 15 ילדים תולשי שיער לא ענו על קריטריון זה. Reeve ועמיתיה (1992) מצאו כי רק ילד אחד מתוך 10 ילדים (גיל ממוצע 9.9, סטיית תקן 2.5) דיווח על מתח עולה או הקלה.

הגדרת  הטריכוטילומניה כהפרעת שליטה על דחף שם אותה בקבוצה של מצבים אנטי-חברתיים חמורים כמו קליפטומניה, הימור פתולוגי ופירומניה(King, et al., 1995). בניגוד לגישת DSM-IV העכשווית, עדויות מחקריות רבות מציעות כי טריכוטילומניה צריכה להיות מוגדרת יחד עם הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית בספקטרום ההפרעות שלהן משותפות קומפולסיות פתולוגיות של טיפול מוגזם (למשל, Demaret, 1973 ; Jenike, 1989 אצל Swedo & Leonard, 1992). עשויה להיות דומה ל – OCD בפמנולוגיה ובפתופיזיולוגיה שלה והתגובה המדווחת לסוכני סרוטונין עשויה לרמוז שטריכוטילומניה צריכה להיות מסווגת כתת סוג או כגרסה של OCD. בנוסף, הבעותיה הפסיכו-דינמיות עשויות להציע כי הטריכוטילומניה קשורה להפרעות חרדה (King, et al., 1995).  

אתיולוגיה:

בספרות מוצגים גורמים אתיולוגים מגוונים המסבירים את הסיבות להופעת הטריכוטילומניה, המשקפים את המחלוקת הקיימת בין חוקרים שונים ובין תיאוריות שונות. 

תיאוריות התנהגותיות מתמקדות בגורמי חיזוק מפחיתי חרדה המשמרים את ההתנהגות, ועל בסיס זה פיתחו גישות טיפול תואמות להפרעה (Vitulano et al., 1992  אצל King, et al., 1995). בנוסף, דיכאון הוצע כמשחק תפקיד כגורם אתיולוגי בכמה מקרים של טריכוטילומניה בהם נצפתה תגובה לתרופות אנטי דפרסיביות (Weller et al., 1989  אצל King, et al., 1995).

Swedo & Rapoport (1991) הציעו כי טריכוטילומניה עשויה להיות מובנת  בצורה הטובה ביותר כחלק מספקטרום נרחב יותר של "התנהגויות 'אבל' פתולוגיות" הנקבעות באופן ביולוגי כמו תלישת נוצות קומפולסיבית בציפורים (Grindlinger & Ramsay, 1991  אצל King, et al., 1995).

נתונים פנומנולוגים, נוירוביולוגים וגנטיים-משפחתיים מציעים כי טריכוטילומניה עשויה להיות קשורה להפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (Swedo & Rapoport, 1991).

Swedo and Leonard (1992) טוענים כי ניתן לראות את טריכוטילומניה כהפרעה של טיפול (grooming) מוגזם, בדומה לכסיסת ציפורניים פתולוגית, לחיטוט פנים פתולוגי ולכמה מקרים של OCD. החוקרים מציעים כי בהפרעות אלו הסף להתנהגויות טיפול חוזרות הוא נמוך יותר, כתוצאה מנטייה גנטית ומירידה נוספת בתגובה לשינויים סביבתיים, כמו לחץ או תגובות אוטו-אימוניות מגורות (Swedo, 1989 אצל Swedo, 1992 and Leonard). בטריכוטילומניה שמתחילה בגיל מוקדם, מודל זה  נראה מושך במיוחד, כיוון שההפרעה היא אפיזודית. טריכוטילומניה המתחילה מוקדם בספרות נחשבה כהפרעת הרגל בדומה לכסיסת ציפורניים (למשל, Price, 1978 אצל Swedo, 1992 and Leonard) וכסימפטום של יחסי אמא-ילד פגועים (Mannino & Delgado, 1969 אצל Swedo, 1992 and Leonard). לא ברור האם טריכוטילומניה המתחילה לפני גיל 5 היא אותה הפרעה המופיעה במהלך ההתבגרות והבגרות הצעירה. מספר הבדלים כמו תפוצת גיל, הצגת סימפטומים, פרוגנוזה נראים. למשל, Muller (1987 אצל Swedo, 1992 and Leonard) דיווח ש – 62% מילדים עם טריכוטילומניה בגיל טרום בית הספר היו בנים, בניגוד ל – 30% מקבוצות הגיל האחרות. ילדים צעירים לא מדווחים על חרדה המעודדת תלישת השיער או הקלה של המתח. בנוסף, בניגוד למצב הכרוני והמגביל שמשפיע על מתבגרים ומבוגרים צעירים, טריכוטילומניה המתחילה בגיל צעיר מדווחת כשפירה וכמצומצמת לעצמי (Stroud, 1983 אצל Swedo, 1992 and Leonard). 

הפרופיל הקליני:

תלישת השיער בדרך כלל מתחילה בילדות האמצעית, אולם היא עשויה להתחיל גם בילדות המוקדמת. שיער נתלש ממגוון אתרים: מהקרקפת, מהריסים, מהגבות, מהגוף ומאזורי ערווה, כאשר האתר השכיח ביותר הוא הקרקפת. תלישת השיער גורמת לקרחות, וכתוצאה מכך לבושה ולמבוכה רבה. כובעים, צעיפים, פיאות ואיפור מיושמים בכדי להסתיר את אובדן השיער. התנהגויות נלוות עשויות לכלול כסיסת ציפורניים או אכילת השיער. בעוד שלעיתים קרובות הסימפטומים עולים תחת לחץ, חולים רבים מדווחים כי תלישת השיער שכיחה ביותר במצבים של רגיעה כמו בזמן צפייה בטלוויזיה או קריאה. חלק מהנבדקים מדווחים על הנאה המלווה את תלישת השיער. למרות שנבדקים רבים מדווחים על ירידה במתח אחרי הפעולה, זה לא בהכרח המקרה בכל הנבדקים (Cohen et al., 1995).

שכיחות:

למרות שישנם דיווחים על טריכוטילומניה מהמאה הקודמת, ההפרעה נחשבה באופן מסורתי לנדירה. עדויות עכשוויות מעלות אפשרות לשכיחות גבוהה יותר מזו ששוערה בעבר. רוב מחקרי הטריכוטילומניה מתעדים הפרעה כרונית, המתחילה בגיל צעיר, השכיחה יותר בנשים (Cohen et al., 1995). Christenson , Mchenzie & Mitchell  (1994) מצאו שלמרות שטריכוטילומניה שכיחה הרבה יותר בנשים בהשוואה לגברים, דפוס מחלת הטריכוטילומניה בקרב גברים היה דומה מאוד לזה שנראה אצל נשים.

ישנה  מחלוקת בספרות באשר לשכיחות בקרב גברים ונשים. מחקרים רבים מראים שכיחות רבה יותר של נשים באוכלוסיית מבוגרים, כאשר הממצאים הוסקו ממדגמים קלינים. במדגם לא קליני של 2534 נבדקי קולג' לא נמצאו הבדלים בין המינים בשכיחות של טריכוטילומניה לאורך החיים (0.6%), אם כי השכיחות של תלישת שיער סימפטומטית כשלעצמה (כאשר  הקריטריונים המבחינים הוקלו וכללו כל תלישת שיער שתוצאתה אובדן שיער נראה) הייתה גבוהה יותר בנשים (3.4%) מאשר בגברים (1.5%) (Christenson, Mackenzie & Mitchell, 1991). ישנם מחקרים מעטים עם מדגמים גדולים שאינם מוגבלים לאוכלוסיות קליניות, ולכן מעט ידוע על שכיחות הטריכוטילומניה באוכלוסייה הכללית (Cohen et al., 1995).

 מחקרים בילדים עם טריכוטילומניה, עם זאת, מראים באופן עקבי תפוצה יותר מאוזנת, כשחלק מהמחקרים אף מראים שכיחות גבוהה יותר בקרב זכרים (Cohen et al., 1995). מחקרם של Cohen ועמיתיה (1995) מצא כי שכיחות הטריכוטילומניה על פי מין משתנה לאורך קבוצות הגיל, ונראה כי בקרב ילדים האיזון בין זכרים ונקבות רב יותר מאשר בקרב מבוגרים, במיוחד בילדים מתחת לגיל 6. המחקר לא מצא הבדל בין המינים בפרופיל הסימפטומים של טריכוטילומניה.

גישה אחת גורסת כי תלישת שיער בגילאי 5 ומטה עשויה לייצג צורה קלה יותר של ההפרעה, עם משך קצר יותר. כלומר, קיימת הטרגוניות של הטריכוטילומניה בגילאים שונים. מחקרם של Cohen ועמיתיה (1995) בדק הבדלים בחומרת תלישת השיער בגילאים שונים. במחקר נמצא כי בילדות המוקדמת (גילאי 1-5) נוטים יותר לתלוש שיער מהקרקפת מאשר בגילאים מאוחרים יותר, ונוטים פחות לתלוש סוגים אחרים של שיער. הממצאים תומכים ברעיון כי טריכוטילומניה בילדים מתחת לגיל 6 שונה במהלכה ובפרופיל הסימפטומים מאשר בילדים גדולים יותר ובמבוגרים. עם זאת, המחקר לא מצא קשר בין גיל התחלת התלישה לבין חומרת הסימפטומים בבגרות. מחקרים אחרים טוענים כי טריכוטילומניה בילדות עשויה להיות מחלה כרונית וקשה (Cohen et al., 1995).

Friman (1992) טוען כי יש אוכלוסיות שונות של תולשי שיער. למשל, ספרות התנהגותית מתארת תולשי שיער ללא פסיכופתולוגיה קומורבידית (Friman, 1984,1985 אצלFriman, 1992 ), בעוד שהספרות הפסיכיאטרית מתארת קומורבידיות של ההפרעה.

Swedo and Leonard  (1992) דנים במאמרם בשאלה האם טריכוטילומניה היא חלק מספקטרום ההפרעות של  OCD. המחקר בודק אפיונים קליניים, הפרעות נוספות מקושרות, היסטוריה משפחתית וטיפול בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם טריכוטילומניה. טריכוטילומניה שהחלה לפני גיל 5 נבדקה  בקרב 10 נבדקים בממוצע גיל 4 ושנמשכה בממוצע 22 חודשים. הילדים בדרך כלל תלשו בזמן ערות, בעיקר מאזור הקרקפת. כשמנעו מהם את האפשרות לתלוש חלקם הראו כעס או חרדה, בעוד שלאחרים ההתערבות ההורית לא הפריעה. בנוסף, לא נראתה חרדה לפני התלישה. התלישה בדרך כלל הייתה אפיזודית, עם תקופה אחת עד שלוש תקופות של החלמה מלאה בשנה. טריכוטילומניה בילדים גדולים יותר, מתבגרים ומבוגרים נבדקה בקרב 43 נבדקים. גיל ההתחלה היה מוקדם יותר אצל זכרים מאשר אצל נקבות (בממוצע 9.8, 12.5 בהתאמה), כפי שמדווח ב-OCD (Rasmussen  & Eisen, 1990 אצל Swedo, 1992 and Leonard). באופן שכיח השיער הנבחר זוהה כ"מרגיש אחרת" מהשאר והסרתו היא הכרחית בכדי שהשיער יורגש כ"בסדר". האפיונים הקליניים שדווחו במחקר דומים לאלו שדווחו במחקריו של Christenson ועמיתיו (Christenson, Pyle, Mitchell, 1991 ; Christenson, Mackenzie, Mitchell, 1991 ). להרגיש מהממצאים עולה כי בטריכוטילומניה ישנם אפיונים הדומים ל- OCD . למשל, הדחף לתלוש שערות ספציפיות המלווה בתחושת הקלה לאחר התלישה, המוחלפת בדחף קומפולסיבי אחר וחזרה של חרדה דומים לחרדה הרבה המלווה את הדחף הקומפולסיבי לשטוף או לבדוק. כמו כן שתי הקבוצות מכירות האי הרציונליות ובאי התחושה של ההתנהגויות הקומפולסיביות שלהן ומתנגדות לביצוע הטקסים. ההפרעות הפסיכיאטריות הקומורבידיות דומות בשתי ההפרעות, כאשר ליותר ממחצית  החולים יש הפרעות חרדה והפרעות רגשיות לאורך החיים (למשל, Swedo, Rapoport & Cheslow et al., 1989 אצל Swedo, 1992 and Leonard). מחקרים משפחתיים מציעים ששיעורים של OCD עשויים להיות גבוהים יותר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה של נבדקים עם טריכוטילומניה, עדות המראה קשר נוסף בין שתי ההפרעות. בנוסף, מחקרים נוירופסיכולוגים ומחקרי הדמיה מוחית מראים כי בשתי ההפרעות חולים מציגים קשיים בביצוע אנלוגיות ב- Money Street Map Test, למרות שאלו לא היו ספציפים (Rettew, Cheslow, Rapoport et al., 1991 אצל Swedo, 1992 and Leonard). דפוסים בסיסיים של מטבוליזם של גלוקוז ב – PET שונים בין שתי הקבוצות, אולם נראו קשרים בין היפר-מטבוליזם אזורי ותגובה לטיפול בכלומיפרמין בשתי הקבוצות. יחד עם זאת, לטריכוטילומניה ישנם אפיונים השונים מ-OCD. למשל, לא קיימות מחשבות אובססיביות נלוות ולא נראה שינוי של הסימפטומים במהלך הזמן, כפי שנראה ב  – OCD. 

סקירה של טריכוטילומניה  על סמך מאמרים מהשנים 1940 – 1991  הדנה בשכיחות, מין, גיל, פריצת המחלה, אתרים וטיפול בטריכוטילומניה מוצגת במחקרם של Graber & Arndt (1993).

קומורבידיות:

מחקרים מראים כי קיימת קומורבידיות פסיכיאטרית משמעותית בטריכוטילומניה. קומורבידיות של הפרעות ציר I כוללות הפרעות חרדה, הפרעות רגשיות, הפרעות אובססיביות-קומפולסיביות, הפרעות אכילה והפרעות של חומרים ממכרים. קומורבידיות של הפרעות ציר II   כוללות הפרעות מצבר B (compulsive, passive-aggressive) והפרעות מצבר C (histrionic, borderline) (Cohen et al., 1995). למשל, Swedo and Leonard (1992) מצאו פסיכופתולוגיה קשורה של ציר I בקרב 78% מהנבדקים, והפרעות אישיות מציר II בקרב 38% מהנבדקים.

במחקר אחד מתוך 37 נבדקים, 78% היו בעלי פתולוגיה מציר I  ו – 38% הציגו פתולוגיה מציר II (Swedo & Leonard, 1992).

במחקר אחר, 42% מתוך 48 נבדקי טריכוטילומניה ענו על קריטריוני DSM-III-R להפרעת אישיות, למרות שלא הייתה הפרעת אישיות מסוימת האופיינית למדגם (Christensen, Clementz & Chernoff-Clementz, 1992). 

הפרעות הרגל קומורבידיות הן גם שכיחות (כסיסת ציפורניים ואכילת השיער) (Cohen et al., 1995).

מחקרם של King ועמיתיו (1995) ב – 15 ילדים תולשי שיער כרונים (גיל ממוצע 12, סטיית תקן 2.3 שנים) מצא פסיכופתולוגיה קומורבידית משמעותית: 60% מהנבדקים היו בעלי לפחות דיאגנוזה אחת נוספת על פי DSM-III-R (לשני נבדקים הייתה הפרעה רגשית, לשבעה נבדקים היו הפרעות התנהגות ורק שני נבדקים היו בעלי OCD. בסך הכל לשלושה נבדקים היו הפרעות חרדה ולשני נבדקים הייתה הפרעת טיקים כרונית). הדפוס הקומורבידי שנמצא של שכיחות נמוכה של הפרעות חרדה ו/או הפרעות רגשיות לא תומך ברעיון כי טריכוטילומניה היא חלק מספקטרום ההפרעות הרגשיות. למרות השכיחות הגבוהה של הפרעות התנהגות שנמצאה (47%), אי הדיווח על מתח עולה לפני התלישה בקרב רבע מהנבדקים מעלה שאלה ביחס להגדרתה כהפרעת שליטה על דחף.   

 פרופיל הבעיות שהראו נבדקות עם טריכוטילומניה (שנבדק על ידי CBCL) היה דומה  מאוד לפרופיל הבעיות של קבוצת בנות עם OCD, כאשר ההבדל היחיד היה שלבנות עם OCD היו ציונים גבוהים יותר בבעיה במחשבות. עם זאת פרופיל הבעיות היה שונה מקבוצת השוואה של אוכלוסייה קלינית כללית ממצא זה עשוי לתמוך בהשערה כי טריכוטילומניה מייצגת הפרעה מספקטרום ה – OCD. כמו כן, קיים דמיון בשכיחות המשפחתית הגבוהה של OCD ושל הפרעות טיקים בילדים עם טריכוטילומניה ובילדים עם OCD. עם זאת למעט נבדקים (13%) היו  אובססיות וקומפולסיות אחרות מלבד תלישת השיער (King et al., 1995).

מחקרם של  Reeve ועמיתיה בדק תכונות קליניות וקומורבידיות פסיכיאטרית ב- 10 ילדים  עם טריכוטילומניה. בבדיקת הפרופיל הקליני של הורי הילדים נמצא כי ציוניהם הכללים היו בטווח הנורמה, אך עם זאת נראו סימפטומים של חרדה ושל הפרעה אפקטיבית בקרב מספר הורים. מחקרם של Hamdan-Allen (1991) סוקר את הפרעת הטריכוטילומניה בילדות ומתייחס לאתיולוגיה ולטיפול במחלה. 

מחקרם של Cohen ועמיתיה (1995) בדק פרופיל קליני, קומורבידיות והיסטוריה טיפולית של 123 תולשי שיער בגילאים 53-2 (M=27.3, SD=12.9). מהממצאים עולה כי רק 40% אובחנו כבעלי טריכוטילומניה. האבחנות הקומורבידיות השכיחות ביותר היו הפרעות חרדה (15%), הפרעות דיכאון (14%) ו – OCD  (13%).

מאמרו שלHanna  (1997) בדק קומורבידיות פסיכופתולוגית ואיפיונים קלינים של טריכוטילומניה והשווה בינם לבין נבדקים בעלי OCD ונבדקים בעלי הפרעת חרדה. הממצאים מראים כי טריכוטילומניה מאופיינת בקומורבידיות פסיכיאטרית.  

מחקרם של Simon, Cohen & Stein סקר התנהגויות של פציעה עצמית קומורבידית ב – 71 נשים תולשות שיער בגילאים 12 עד 54 (30.6=M,   8.8=SD). המחקר מצא כי יותר ממחצית הנבדקות היו בעלות דפוסי פגיעה עצמית, אולם לא נמצא קשר בין חומרת התנהגויות הפגיעה העצמית לחומרת תלישת השיער.

Tattersall (1992) טוען כי יש לבחון את הקשר בין טריכוטילומניה והפרעות אכילה בשל השכיחות הגבוהה של קומורבידיות זו. למשל, Christenson  ועמיתיו (1991) מצאו כי 20% מתולשי שיער הראו היסטריה של בולמיה נורווזה או הפרעת אכילה לא אופיינית אחרת.Greenberg & Sarner (1965) מצאו כי 12 מתוך 16 נשים הראו דאגות יתר בנוגע למשקלן. החוקרים טוענים בנוסף כי שתי ההפרעות חולקות גורם אתיולוגי שכיח: ניצול מיני/קונפליקטים מיניים משמעותיים לא פתורים ( Singh & Maguire, 1989 אצל Tattersall, 1992).

מחקרים מראים כי תלישת שיער עשויה להתרחש יחד עם מציצת אצבע, וכן כי שני ההרגלים לעיתים קרובות דומים ולעיתים אפילו שווים מבחינה תפקודית.

 משפחתיות:

DSM-III-R  טען כי מקרים משפחתיים של טריכוטילומניה לא דווחו (Kerbeshian & Burd, 1991). למרות זאת מחקרים מדווחים על היסטוריה משפחתית של הפרעות מנטליות, בייחוד של OCD, הפרעות  רגשיות וטריכוטילומניה. 

מחקרם של Cohen ועמיתיה (1995) מצאו היסטוריה משפחתית של שימוש בחומרים ממכרים (29%), הפרעות דיכאון (20%), הפרעות חרדה (10%) וסכיזופרניה (7%).

Lenane  ועמיתיו (1992) מצאו בקרב קרובים ממדרגה ראשונה של נבדקים תולשי שיער שיעור מתוקן על בסיס גיל של 6.4%  של OCD, שהיה גבוה יותר במעט מהשיעור בקבוצת הבקרה. במחקר אחר, שכיחות OCD נמצאה בקרב 5% מקרובים של 28 נבדקי טריכוטילומניה  (Swedo & Leonard, 1992).

מחקרם של King ועמיתיו (1995) ב – 15 ילדים תולשי שיער כרונים (גיל ממוצע 12, סטיית תקן 2.3 שנים) מצא היסטוריה משפחתית של טיקים וסימפטומים של הפרעה אובססיבית- קומפולסיבית בשכיחות גבוהה. ל- 20% מהנבדקים היה הורה עם היסטוריה של התנהגות טיפוח (grooming) פתולוגית, שכללה כסיסת ציפורניים, חיטוט בפנים ותלישת שיער. ל – 53% מהנבדקים היה הורה עם OCD או סימפטומים של OCD. שני אבות היו בעלי תסמונת טורט ולאב נוסף הייתה היסטוריה של טיקים מוטורים. 

  Kerbeshian & Burd (1991) מציגים מקרה של טריכוטילומניה משפחתית, שבו מתוארת אשה בת 37, התולשת גבות וריסים, כאשר כבר בגיל 6 נראו סימנים של מחשבות חוזרות והתנהגויות קומפולסיביות של ספירה. בילדותה סבלה מדיכאון, סימפטומים אובססיסים – קומפולסיבים והפרעת הרגל בנוסף לטריכוטילומניה, ומכאן ניתן  להסיק על גורמים אטיולוגים ופנוטיפים התנהגותיים משותפים להפרעות אלו. לאישה שבע אחיות וחמישה אחים, מהם אחות אחת התולשת גבות וריסים ואח אחד התולש שיער מהקרקפת.

Christenson, Mackenzie & Reeve  (1992) מתארים מקורות שדיווחו על טריכוטילומניה משפחתית. למשל, Sanderson & Hall-Smith (1970) תיארו אם בת 50 עם טריכוטילומניה, כאשר ביתה גם תלשה שיער. Galski (1983) תיאר שתי אחיות, בנות 25 ו – 27, שתלשו שיער ואכלו אותו מהילדות. כיוון ששתיהן התחילו באותו הזמן החוקר שער שאחת היוותה מודל עבור השנייה. Swedo &  Rapoport (1991) דיווחו כי 5% מהקרובים הראשונים של נבדקים עם טריכוטילומניה הם בעלי טריכוטילומניה.  

Christenson, Mackenzie & Reeve  (1992) מדווחים כי מתוך 161 מבוגרים ילדים ונוער שהגיעו למרפאה, ל – 8% היו קרובים מדרגה ראשונה עם טריכוטילומניה. מכאן תתכן  נטייה תורשתית, אם כי יש לשקול באופן רציני אפשרות של modeling.

Swedo and Leonard  (1992) מצאו שכיחות של 5% הן של טריכוטילומניה והן של OCD בקרב קרובים ממדרגה ראשונה של נבדקים עם טריכוטילומניה לעומת שכיחות של 0% של הפרעות אלו בקרב קבוצת בקרה.

המחקרים יאנקו, רצוני ויצמן ואפטר (1993)  ו – Schneider & Janniger(1994) מציגים סקירה תאורטית של מחלת הטריכוטילומניה.

טיפול :

מחקרם של Ninan  ועמיתיו (2000) השווה בין יעילות של טיפול התנהגותי-קוגנטיבי לבין טיפול בכלומיפרמין ופלסבו ב- 23 חולי טריכוטילומניה. המחקר מצא כי טיפול התנהגותי-קוגנטיבי היה יעיל יותר באופן מובהק מטיפול בכלומיפרמין או בפלסבו. כלומיפרמין הפחית את הסימפטומים יותר מאשר פלסבו,  אולם ההבדל לא היה מובהק.

 Swedo ועמיתיה (1989) מדווחים על יעילותו של כלומיפרמין בהשוואה לדיספרמין בטיפול בטריכוטילומניה. 

מחקרם של Cohen ועמיתיה (1995) שבדק היסטוריה טיפולית בקרב 123 תולשי שיער מצא כי רוב הנבדקים (58%) לא קיבלו טיפול. 30% דיווחו על טיפול  תרופתי, 32% דיווחו על טיפול לא תרופתי (התנהגותי או פסיכותרפיה) ו – 29% דיווחו על קומבינציה של שניהם. הטיפולים הכי שכיחים היו פסיכותרפיה (25%), טיפול התנהגותי (18%), כלומיפרמין (17%) ו – פלוקסטין (13%). הנבדקים דיווחו על תוצאות טיפול מוגבלות עבור כל הטיפולים. 

Schroeder & Tsourounis (1994) מתארים את יעילות הטיפול של Flaoxetine בטריכוטילומניה.

 מחקרם  של Cohen,  Brazillai &  Lahat (1999) בדק את יעילות הטיפול בהיפנותרפיה ב – 3 ילדים עם טריכוטילומניה ללא הפרעות רגשיות נלוות. 

Vitulano ועמיתיו (1992) חקרו את יעילותן של טכניקות התנהגותיות בטיפול בטריכוטילומניה, בשילוב עם טיפולים אחרים משפחתיים ופרמקולוגים. 

Larner  ועמיתיה (1998) מתארים במחקרם את יעילותה של תוכנית טיפול התנהגותית- קוגנטיבית עבור טריכוטילומניה.

Swedo and Leonard  (1992) מצאו כי כלומיפרמין היה יעיל בהרבה מדזיפרמין בהפחתת חומרת הסימפטומים של טריכוטילומניה, ללא הבדל בין גברים ונשים בתוצאות (מדגם של 22 נבדקים). 

Swedo et al. (1991)  דיווחו על יעילות הטיפול בכלומיפרמין, וזיהו את הקווים  המקבילים בפמנולוגיה הביוגנטית ובתגובתיות הטיפולית של טריכוטילומניה והפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.

מחקרים נוספים:

Calenshy ועמיתיה (1999) מתארים תיאור מקרה של אישה בת 19 עם CP  ופיגור מוחי הסובלת מטריכוטילומניה.

Yoffe & Roe ,Hamiel  (1999) מציגים תיאור מקרה של אישה הסובלת מהפרעה ביפולרית ומטריכוטילומניה. המאמר טוען כי תלישת שיער היא ביטוי של חשיבה מגית ראשונית, המאפשרת לנבדק אשלייה של שליטה וניצחון על האוביקט. המאמר מציע כי טריכוטילומניה איננה סוג של OCD אלא כי המחלה שייכת לספקטרום של הפרעות רגשיות. Weller   & Carr , Weller (1989) מתארים מקרה של ילדה הסובלת מטריכוטילומניה ומהפרעה דיכאונית. המחקר מציג את יעילות הטיפול ב – Imipramine , שהוביל להקלה בשתי ההפרעות. Christenson ועמיתיו (1994) מצאו במחקרם שסיפי הכאב בחולים ב טריכוטילומניה אינם גבוהים יותר וכן כי הסבילות לכאב אינה רבה יותר מאשר באוכלוסיה רגילה.

מספר מחקרים שבדקו אוכלוסיית ילדים בעלי טריכוטילומניה טוענים כי קריטריון ה- DSM IV, לפיו ישנה תחושת מתח עולה לפני התלישה וסיפוק אחריה, מחמיר מדי ועשוי לא להתאים לדיאגנוזה של טריכוטילומניה (Reeve  ועמיתיה 1997, 1992 Hanna, & King ועמיתיה, 1995

 הערכת טריכוטילומניה:

מדדים של אובססיות וקומפולסיות, ששונו להערכת טריכוטילומניה:

1. National Institute of Mental Health-Trichotillomania  Impairment Scale

    National Institute of Mental Health-Trichotillomania  Severity Scale

         / Swedo et al., 1989 

2.  Psychiatric Institute Trichotillomania Scale

          / Winchel et al., 1992  

3. Yale-Brown Obsessive Compulsive Scale

        /Goodman et al., 1989

1993 ,    YBOCS-TM / Stanley, Prather, Wagner, Davis & Swann

4. MGH Hairpulling Scale

         /Keuthen et al., 1995     

אסטרטגיה זו של יצירת מדדים לסימפטומים של טריכוטילומניה עולה מההשערה שטריכוטילומניה עשויה להיות גרסה של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית, בהינתן ששתי ההפרעות מאופיינות בהתנהגויות חוזרות עליהן אין שליטה.

מדדים נוספים:

5. Minnesota Trichotillomania Assessment Interview (MTAI)

        /Christenson, Mackenzie & Mitchel, 1991

מדדים נוספים להערכת חומרת הטריכוטילומניה על פי המחקר

 1.      Rothbaum & Ninan (1994) דנים במאמרם בשיטות הקיימות להערכת טריכוטילומניה. המחקר משווה בין כלי המדידה: Y-BOCS    , NIMH-TSS ו – NIMH-TIS, CGI ו- PITS.

 Y-BOCS רגיש לשינויים כתוצאה מטיפול וכן המהימנות בין שופטים, העקביות הפנימית ומהימנותtest-retest  של הציון הכולל הולמים. 

NIMH-TSS  ו – NIMH-TSS נבנו על סמך ה- Y-BOCS. לא קיימים נתונים פסיכומטריים לגביהם פרט להיותם רגישים לשינוי בחומרת הסימפטומים עם טיפול.

לא קיימים נתונים פסיכומטריים של שאלון ה- PITS .

המחקר ממליץ על שימוש בסקלות של NIMH   ו- CGI בהערכת טריכוטילומניה.

2. Swedo et al., (1989 אצל Stanley, Breckenridge, Snyder & Novy, 1999 ) דיווחו על הסכמה בין שופטים הולמת עבור NIMH-TSS  ו – NIMH-TSS (מדגם של 13 נבדקים). בנוסף, שני הכלים הראו רגישות לשינוי עם טיפול.  

3.   Stanley; Prather, Wagner, Davis & Swann (1993) בדקו את התכונות הפסיכומטריות של Y-BOCS בנבדקים עם טריכוטילומניה (מדגם של 11 נשים, M=30.1, SD=9). השימוש בכלי המודד סימפטומים אובססיבים-קומפולסיבים נשען על המשגת טריכוטילומניה כגרסה של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית. נמצאו ממצאים פסיכומטריים מעורבים ביחס ל – .YBOCS-TM.  

ל – Y-BOCS מהימנות פנימית, עקביות פנימית ומהימנות test-retest של הציון  הכולל הולמות (0.70, 0.62, 0.76 בהתאמה). עם זאת, טווח הציונים נראה מצומצם, בייחוד נראה ממנו כי הפרעה לתפקוד היומי היא די נמוכה. העקביות הפנימית ומהימנות test-retest של סקלת התנהגויות מטרה לא היו מספיקות (-0.34 ו- 0.52 בהתאמה), ומכאן נראה שציון זה אינו מתאים לחולי טריכוטילומניה. עם זאת, הכלי רגיש לשינויים בסימפטומים של טריכוטילומניה לאורך טיפול.

4. Stanley, Breckenridge, Snyder & Novy   (1999) בדקו את התכונות הפסיכומטריות של ארבע סקלות המבוססות על הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית: YBOCS – TM, PITS, NIMH  סקלות חומרה ופגיעה ( מדגם של 22 נבדקות, M=34.3, SD=6.55). 

הסכמה בין שופטים נמצאה בכל פריטי ה – PITS. 

הסכמה בין שופטים נמצאה בפריטים ובציון הכולל של תת הסקלה ההתנהגותית של YBOCS-TM .

הסכמה בין שופטים נמצאה בציון הכולל של TSS  ו – TIS.

עבור כל  הסקלות : PITS, YBOCS-TM, TSS, אומדני העקביות הפנימית היו מתחת לרמות מספיקות  (0.59, 0.56, 0.63 בהתאמה).

דפוסי הקורלציות של הפריטים שנמצאו נטו להראות מהימנות ועקביות  נמוכות עבור מחשבות על תלישת שיער.

5. Keuthen  et al., (1995 אצל Stanley, Breckenridge, Snyder & Novy, 1999 ) בדקו ניתוח גורמים של סקלת Hairpulling Scale  MGH , הכוללת 7 פריטים של דיווח עצמי המעריכים את השכיחות והעוצמה של דחפים ותלישת שיער. Sullivan et al.‘O (1995) בדקו את המהימנות והתקפות של סקלת ה- MGH. 

לכלי ה – MGH עקביות פנימית טובה (0.89) (מדגם של 119 נבדקים), מהימנות טובה של  – test retest (0.97) (במדגם של 26 נבדקים), וכן תוקף הולם ורגישות של השאלון לשינויים בסימפטומים עם טיפול.

כלי זה נראה מבטיח, למרות שדרושים כלים סטנדרטים, המדורגים בידי קלינאים (Stanley, Breckenridge, Snyder & Novy, 1999).

6. ה – MTAI הוא ראיון חצי מובנה, בן 90 דקות, שבו הבודק שואל שאלות מפורטות על התנהגות תלישת השיער (גיל ההתחלה, הגורמים להתחלה, משך, מהלך ואפיונים  פנומנולוגים, היסטוריה משפחתית וכולל שאלות מהפרעות ציר 1 של DSM-III-R (Christenson, Mackenzie & Mitchel, 1991).

ביבליוגרפיה

Adam,, B. S.  & Kashani, J. H. (1990). Trichotillomania in Children and Adolescents: Review of  the 

    Literature and Case Report. Child Psychiatry and Human  Development, 20(3), 159-169.   

Anta, T. (1994). Dermance Trichotillomania. Canadian Family Physician, 40, 669, 677

Blum, N. J., Barone, V. J. & Friman, P. C. A Simplified Behavioral Treatment for Trichotillomania:     

     Report of two cases. Pediatrics, 993-995.

 Bordnick, P. S., Thyer, B.A. & Ritchie, B. W. (1994). Feather Picking Disorder and Trichotillomania:       An Avian Model of Human Psychotherapy. Journal of Behavioral Theraphy and Experimental Psychiatry, 25(3), 189-196.

Christenson,  G.A., Mackenzie, T.B. & Mitchell, J. E. (1994). Psychosomatics, 35, 142-149.

Christenson,  G.A., Mackenzie, T.B. & Reeve, E.A. (1991). Familial Trichotillomania. American               Journal of Psychiatry, 149(2), 283.

Christenson,  G.A., Raymond, N. C. Faris, P.L., McAllister, R.D., Crow, S.J. Howard, L.A. & Mitchell, J.E. (1994). Pain Thresholds Are Not Elevated in Trichotillomania. Biological Psychiatry, 36, 347-349.   

Christenson,  G.A., Ristvedt, S. L. & Mackenzie, T.B. (1993). Identification of Trichotillomania Cue         Profiles. 31(3), 315-320. 

Cohen, H. A., Barzilai, A. & Lahat, E. (1999).  Hypnotherapy: An Effective Treatment Modality for          Trichotillomania. Acta Paediatr, 88, 407-410.  

Cohen, L.J., Stein, D.J., Simeon, D., Spadaccini, E., Rosen, J., Aronowitz, B., & Hollander, E. (1995).       Clinical Profile, Comorbidity, and Treatment History in 123 Hair Pullers: A Survey Study. Journal of Clinical Psychiatry, 56(7), 319-326.

Cotterill, J.A. Trichotillomania: A Manipulative Alopecia? 182-183.

Friman, P.C. . (1991). (letter). American Journal of Psychiatry, 149(2), 284.

Graber, J. & Arndt, W.B. (1993). Trichotillomania. Comprehensive Psychiatry, 34(5), 340-346. 

Hamdam-Allen, G. (1991). Trichotillomania in Childhood. Acta Psychiatr Scand, 83, 241-243.

Hamiel, D., Yoffe, A. & Roe, D. (1999). Trichotillomania and the Mourning Process: A Case Report and Review of the Psychodynamics. Israeli Journal of Psychiatry and Related Science, 36(3), 192-199. 

Hanna, G.  L. (1997). Trichotillomania and Relater Disorders in Children and Adolescents. Child               Psychiatry and Human Development, 27(4), 255-268.

Kerbeshian, J.  & Burd, L. (1991). Familial Trichotillomania (letter). American Journal of Psychiatry, 

     148(5), 684-685.

King, R.A., Scahill, L., Vitulano,  L. A., Schwab-Stone, M., Tercyak, K. P. & Riddle, M. A. (1995).           Childhood Trichotillomania: Clinical Phenomenology, Comorbidity, and Family Genetics. Journal       of American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 34(11), 1451-1459.

Kohen, D.  P. (1996). Hypnotherapeutic Management of Pediatric and Adolescent Trichotillomania.          Journal of Development and Behavioral Pediatrics, 17(5), 328-334.

Lerner, J., Franklin, M.E., Meadows, E.A., Hembree, E. Foa, E. B. (1998). Effectiveness of a Cognitive      Behavioral Treatment Program for Trichotillomania: An Uncontrolled Evalluation. Behavior Therapy,29, 157-171.

Lenane, M. C., Swedo, S. E., Rapoport, J. L., Leonard, H., Sceery, W. & Guroff, J. J. (1992). Rates of       Obsessive Compulsive Disorder in First Degree Relatives of Patients with Trichotillomania. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 33(5), 925-933. 

Ninan, P. T., Rothbaum, B. O., Marsteller, F. A., Knight, B.T. & Eccard, M. B. (2000). A                           Placebo-Controlled Trial of Cognetive-Behavioral Theraphy and Clomipramine in Trichotillomania. Journal of Clinical Psychiatry, 61(1), 47-50.

O’Sullivan, N.L., Keuthen, N.J., Hayday, C.F., Ricciardi, J.N., Jenike, M.A. & Baer, L. (1995). The           Massachusetts General Hospital (MGH) Hairpulling Scale: 1.Development and Factor Analyses. Psychotherapy and Psychosomatics, 64, 141-145.

O’Sullivan, N.L., Keuthen, N.J., Hayday, C.F., Ricciardi, J.N., Jenike, M.A. & Baer, L. (1995). The           Massachusetts General Hospital (MGH) Hairpulling Scale: 2. Reliability and Validity. Psychotherapy and Psychosomatics, 64, 146-148.

Peterson, A. L., Campise, R. L. & Azrin, N. H. (1994). Behavioral and Pharmacological Treatments    for Tic and Habit Disorders: A Review. Journal of Development and Behavioral Pediatrics, 15, 430-441.     

Pornnoppadol, C. & Todd, R. D. (1999). Mania and Trichotillomania. Journal of American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 38(12), 1470-1471. 

Rapp, J.  T. & Miltenberger, R. G. (1999). A Functional Analysis of Hair Pulling. Journal of Applied         Behavior Analiysis, 32(3), 329-337.

Reeve, E.A., Bernstein, G. A. & Christenson, G. A. (1992). Clinical Characteristics and Psychiatric            Comorbidity in Children with Trichotillomania. Journal of American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 31(1), 132-138.

Reid, T. L. (1994).(letter) Treatment of Resistant Trichotillomania with Paroxetine. American Journal of Psychiatry, 151(2), 290.

Rothbaum,  B.O. & Ninan, P. T. (1994). The Assessment of Trichotillomania. Behaviour Research and Therapy, 32(6), 651-662. 

Rothbaum,  B.O., Shaw, L., Morris, R. & Ninan, P. T. (1993). Prevalence of  Trichotillomania in a College Freshman Population. Journal of Clinical Psychiatry, 54(2), 72-73.

Salama, S. A. & Salama, A. A. A. (1999). Adverse Effects of Donepezil in Treating Alzheimer’s                Disease Associated with Down’s Syndrome. American Journal of Psychiatry, 156(9), 1469-1470. 

Schnoeder, D. & Janniger, C. K. (1994). Trichotillomania. Pediatrics, 53, 289-294.

Sharma, V. (letter) A Case of Cronic Haircutting. Journal of Nervous and Mental Disease, 181(12), 764-666.

Schnoeder, D. & Tsourounis, C. (1994). Efficacy of Fluoxetine in Trichotillomania. The Annals of             Pharmacotheraphy, 28, 1245-1246.

Shome, S., Bhatia, M.S. & Gautam, R.K. (1993).  Cultural-Bound Trichotillomania. American Journal       of Psychiatry, 150(4), 674.

Simon, D., Cohen, L. & Stein, D.J. (1997). Comorbid Self-Injurious Behaviours in 71 Female                    Hair-Pullers: A Survey Study. Journal of Nervous and Mental Diseases, 185(2),117-119.

Stanley, M. A., Hannay, H.J. & Breckenridge, J.K. (1997). The Neuropsychology of Trichotillomania.       Journal of Anxiaty Disorders,11(5), 473-488.

Stanley, M. A., Hannay, H.J. & Breckenridge, J.K., Snyder, A.G. & Novy, D.M. (1999). Clinical-Rated      Measures of Hair Pulling: A Preliminary Psychometric Evaluation. Journal of Psychopathology and Behavioral Assessment, 21(2), 157-170.

Stanley, M. A., Prather, R.C., Wagner, A.L. & Davis, M.L. & Swann. (1993). Can The Yale-Brown           Obsessive Compulsive Scale Be Used to Assess Trichotillomania? A Preliminary Report.   Behaviour Research and Therapy, 31(2), 171-177.

Stroud, J.D. (1983). Hair Loss in Children. Pediatric Clinics  of North America, 30(4), 641-657.

Swedo, S. E., Lenane, M.C. & Leonard, H. L.(1993). Long-Term Treatment of Trichotillomania. The New England Journal of Medicine, 141-142.

Swedo, S. E. & Rapoport, J. L. (1991). Annotation: Trichotillomania. Journal of Child Psycology and        Psychiatry, 32(3), 401-409.

Swedo, S. E.  & Leonard, L. (1992). Trichotillomania An  Obsessive Compulsive Spectrum Disorder?  

     Psychiatric Clinics of North America, 15(4), 777-790.

Swedo, S. E.  & Leonard, L., Rapoport, J. L., Lenane, M.C., Goldenberg, E. L. & Cheslow, D. L.               (1989). A Double Blind Comparison of Clomipramine and Desipramine in the Treatment of Trichotillomania (Hair Pulling). The New England Journal Ot Medicine, 321(8), 497-501. 

Tattersal, M. L. (1991). (letter). American Journal of Psychiatry, 149(2), 284.

Vitulano, L. A., King, R. A. Scahill, L. & Cohen, D.J. (1992). Journal of American Academy of Child  and Adolescent Psychiatry, 31(1), 139-146. 

Watson, T. S. & Allen, K.D. (1995). Elimination of Thumb-Sucking as a Treatment for Severe                   Trichotillomania. Journal of American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 32(4), 830-834.

Weller, E. B., Weller, R. A. & Carr, S. (1989). Imipramine Treatment of Trichotillomania and                    Coexisting Depression in A Seven-Year-Old. Journal of American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 28(6), 952-953.

Winchel, R.M., Molcho, A., Parsons, B.,  Stanley, B. & Stanley, M. (1992). The Psychiatric Institute         Trichotillomania Scale (PITS). Psychopharmacology Bulletin, 28(4), 463-476.     

לוי, ה. (1988). תלישת שיער כפייתית אצל ילדים כמבטאת דפוס של יחסי אובייקט. שיחות, 2(2), 98-100.

יאנקו, י., רצוני, ג., ויצמן, א. ואפטר, א. (1993). טריכוטילומניה – הפרעת תלישת השערות. הרפואה, 124(ו'), 350-353.

דילוג לתוכן