מצב המשפיע גם על ההורים וגם על התאומים. קונטקסט ההתפתחות של תאומים הוא מאוד מיוחד: התאומים גדלים תוך פיתוח זיקה וקשר ייחודי וקרוב במיוחד, ובו זמנית עליהם לפתח נפרדות ונבדלות, שתאפשר לכל אחד מהם זהות פסיכולוגית מיוחדת ומובדלת לו (אינסלי, 1997).
בהורות לתאומים קיים פוטנציאל של סיכון, המחייב תכנון ומערכות תמיכה להורים. כאשר תינוק נולד, ההורה מפתח ישות הורית, ששלבי ההתפתחות שלה נמצאים בהתאמה לשלבים המקבילים בהם מצוי הילד (בנדק ואנתוני, 1970).
ממליצים כבר מהלידה שתהיה שונות פיזית (מיטה שונה, אלבום נפרד, עגלה הניתנת להפרדה, מראה בחדר טיפול יחד ולחוד) ופניה ביחיד ולא ברבים כדי שכל תאום יפתח נפרדות ראשונית.
חשוב להכיר כל ילד בפני עצמו ללא הגדרתו אל מול תאומו. כך גם מומלץ שכשאחד ישן והשני מתעורר, להרגיע את התינוק המתעורר בנוכחות הישן, כדי לא לפגוע במתעורר המוגלה מחדרו בכל פעם שהוא קם, וכדי שאחיו שמתעורר מהבכי לא יפתח דפוסי התנהגות דומים כדי לזכות בתשומת לב הורית. הנפרדות הפסיכולוגית מתרחשת כשהאחד נוכח מול השני ולא בהעדרו של השני. גישה טיפולית ייחודית בנוכחות התאום תתרום לנפרדות פסיכולוגית.
התאומות שונה בכל משפחה:
בכל גן יש זוגות תאומים שהם יחד וזוגות תאומים שהם לחוד. התפתחות מוצלחת קורת כאשר התאומים יכולים לבנות לעצמם עתיד בוגר ונפרד, בעל משמעות וזהות, תוך שמירה על הקשר התאומי המיוחד, אם התפתחותו של אחד אינה נעצרת ומעוכבת, אם אין ביטויי תלות המונעים פרידה ומפגש, אם האחד אינו חוד בידי אחיו, אם בתוך הנפרדות נוצרים יחסי קרבה משותפים ורצון לשמר מרכיבי חיים משותפים.
הקשיים שעשויים ללוות משפחות עם תאומים:
* לטפל בתינוק אחד שלא בנוכחות האחר.
* שוויון מכני ללא התייחסות לצרכים השונים של כל תינוק ולהתחשבות במצב הזמני. התינוק מפנים את האם כאובייקט חיובי המעניק תחושות בטוחות ומיטיבות בעקבות חוויות מרגיעות, תומכות ומספקות.
* אחד מהשניים ילמד את עצמו דרכים להשגת האם באופן יותר אפקטיבי מהשני בזכות הטמפרמנט שלו או בזכות שונות התפתחותית. זו סכנה משום שהתינוק התלותי עשוי לחוות קשיי פרידה ותלות באם, והאם עשויה להיענות לו ולהזמין אותו להמשיך דפוס זה על מנת לפצות על הרעב שלה ועל רגשות האשמה שלה.
* במצבי מצוקה התאומים יכולים לפנות אחד לשני, אל דמות מוכרת ומעוררת ביטחון. התגברות ההזדהות התאומית על הזדהות עם דמות ההורה המטפל בשלב של בניית אמון בסיסי עלולה להיות הרסנית, מאחר והיא לא מאפשרת לבנות קיום עצמאי ללא האח התאום.
* תינוק לא רגוע לאורך זמן מתפרש בהדרגה ככישלון של אמו, ומעמיד בסימן שאלה את הישות ההורית שלה. הוא עשוי לעורר חרדה סמויה שמא אינו אוהב אותה, ומניע אותה לחיפוש מתמיד אחר אהבתו בדרכים של הורות טוטלית.
* התאומים מתחרים זה בזה על הנוכחות האימהית, ומוצאים נחמה זה אצל זה. התאומים יעדיפו התחברות והתמזגות זה לזה ללא התערבות והכוונה ונוכחות מספקת של הורה מטפל. במצב זה לא נבנית ישות נפרדת, וכך התאומים הופכים לישות מאוחדת, שבה כל אחד הוא חצי מהשלם.
* קושי נוסף הוא בלבול הזהות העצמית בשל הנוכחות הפיזית של השני. סכימת הגוף של התאום עלולה להתקשר לסכימת הפנים של התאום ולהיקבע כסכמה המוכרת יותר. (רואים את זה באלבומי תמונות כשכל אחד מזהה את עצמו באחיו).
הורות לתאומים מציבה בפני ההורה משימה קשה ומורכבת ביותר מכיוון ש:
*ההורה נדרש לפתח ישות הורית מקבילה ושונה לכל תאום בנפרד בקונטקסט של שניהם. לעיתים, בשל העומס הפסיכולוגי המוטל באחת על ההורה, הוא מכחיש ומתעלם ממרכיבי טמפרמנט ומשונות הקיימת אצל כל יילוד, ובמקום מפעיל תפיסה תאומית.
*ההורים נאלצים לאמץ מודל של משפחה ללא תאומים (משפחת המקור) כתחליף לא מספק. מכיוון שאין להם העברה בין דורית מתאימה, והם צריכים מחדש לארגן את המודל המשפחתי.
*האם צריכה לוותר על בלעדיות ולהכניס גורם נוסף לתמונה, ועליה להיערך להורות מתוכננת. היא לא יכולה להישען על תהליכים ספונטניים ואינטואיטיביים, ונדרש ממנה מאמץ נפשי ופיזי מוגבר.
* ההורה מוותר על הורות ספונטנית הנובעת מצורכי הילד ועובר להורות מתוכננת. כדי להימנע ממצב של עייפות כרונית ושחיקה מוגזמת על ההורים לתכנן את סדר היום, השבוע ואף לתכנן את החודש.
האם להשאיר תאומים יחד או להפריד ביניהם במסגרת החינוכית ?
קיימות גישות שונות:
*גישת ההתערבות המפרידה– גישה לפיה מפרדים את התאומים מבחינה פיזית. Split בין התאומים, שנקבע ברגע מסוים ומתקבע. התנהגויות, תכונות ומצבים התפתחותיים הופכם לקו מחייב בכל שנות חייו של התאום. המחיר: אין התייחסות לצורכי ההתמזגות של תאומים, והתוצאה היא תגובה קיצונית של התאומים של הצמדות מוגזמת או עוינות ונתק (הסביבה משדרת שזהו קשר מסוכן ואסור ליפול לתוכו).
*גישת ההתמזגות התאומית– בוחרים שמות, לבוש והופעה חיצונית דומה. לא מאפשר נפרדות.
* הגישה של נפרדות פסיכולוגית– סימביוזה וספרציה אינדווידואציה הם מרכיב דומיננטי בחיי התאומים. מתן הזדמנויות של מפגש ופרידה חוזרים ונשנים. כך נבנית תחושת הביטחון הפנימי, כאשר ישנה חזרה אחרי כל פרידה. הפרדה הנגרמת מכוח חיצוני לא מאפשרת התמודדות מלאה. התור הוא דרך פנייה לנפרדות פסיכולוגית בין הורה לכל תאום בנפרד – אך בנוכחות ובידיעת השני, והוא מפחית מאבקים וקנאה בין השניים. מתוך היחד צומח הנפרד.
ביבליוגרפיה:
1. פלוטניק ר. (2003). שנינו יחד וכל אחד לחוד. הוצאת ספרים יסוד, מכללת סמינר הקיבוצים.
2. שטרן. (1885). הקונסטלציה של האימהות.
